15 מיקרומטרים!
חוט משי בודד מפקעת של תולעת משי רחב כ-10–25 מיקרומטרים, ו-15 המיקרומטרים המוצגים כאן נמצאים בתחום הזה. מיקרומטר הוא מיליונית המטר. ברוחב 15 מיקרומטרים, חמישה עד שבעה חוטים כאלה, זה לצד זה, היו משתרעים על פני רוחבה של שערת אדם.
הרוחב הוא קוטרו של חוט אחד כשהוא נפרם מהפקעת, כפי שנמדד תחת מיקרוסקופ. כל חוט מורכב משתי נימות של חלבון בשם פיברואין, המוחזקות יחד בידי חלבון דביק בשם סריצין. כל נימת פיברואין רחבה כ-10 מיקרומטרים. הסריצין מהווה 25–30% ממשקל החוט.
הרוחב משתנה מפקעת לפקעת ובתוך חוט אחד. מחקרים על משי של תולעות משי מדדו חוטים ברוחב של כ-8 עד 26 מיקרומטרים, ומספר מהם דיווחו על ממוצעים של כ-20 מיקרומטרים. החוט אינו עגול לחלוטין, ולכן הרוחב שנמדד תלוי גם בכיוון שממנו מביטים בו.
תולעות משי הן זחלי עש המשי Bombyx mori, והן מגודלות בכמויות גדולות עבור תעשיית הטקסטיל. לפני שהזחל הופך לעש, הוא טווה פקעת מחוט אחד רצוף. הוא עובד מבחוץ פנימה ובונה את הפקעת בשכבות.
לתולעת משי יש שתי בלוטות משי, וחלבון המשי עובר בהן כנוזל. בחלק הקדמי הארוך והצר של כל בלוטה החלבון הופך למוצק ויוצר פיברילים דקים מאוד המסתדרים לאורך החוט. שתי הבלוטות מתחברות לצינור אחד בפיית הטווייה, איבר הטווייה שבקצהן, והחוט המוגמר יוצא כששתי הנימות שלו זו לצד זו.
כדי להפוך משי לחומרים לרפואה ולמחקר, מסירים תחילה את דבק הסריצין, בדרך כלל בהרתחת המשי בתמיסה של נתרן פחמתי. תהליך זה נקרא הסרת דבק. מה שנשאר הן נימות הפיברואין, שרוחב כל אחת מהן כ-10 מיקרומטרים.
משי משמש גם כחוט ניתוחי, ולעיתים קרובות הוא מצופה בשעווה כדי שלא יתפרם. בעבר חשבו שמשי גורם לאלרגיה אצל חלק מהמטופלים, אך מחקר מאוחר יותר מצא שהסריצין היה האחראי לכך.