1 מיקרומטר!
מיטוכונדריון הוא מבנה זעיר שבתוך תא ומייצר ATP, המולקולה העיקרית שבה תאים נושאים אנרגיה. מיטוכונדריון טיפוסי הוא בצורת מוט מעוגל, באורך של כ-1–2 מיקרומטרים ורחב בערך חצי מזה. מיקרומטר הוא מיליונית המטר. תא בודד יכול להכיל מאות או אלפי מיטוכונדריות.
למיטוכונדריות צורות וגדלים רבים, ולכן גודלן ניתן כטווח טיפוסי. ברוב התאים הן מוטות או גרגירים ברוחב של כ-0.5 מיקרומטר ובאורך של 1–2 מיקרומטרים, בערך בגודל של חיידק. באיורים בספרי לימוד מוצג לעיתים קרובות מיטוכונדריון גדול יותר, באורך של כ-2 מיקרומטרים וברוחב של מיקרומטר אחד. בתאים מסוימים המיטוכונדריות רחבות כמה מיקרומטרים וארוכות עד 10 מיקרומטרים.
המיטוכונדריות משנות צורה גם הן. במיקרוסקופ אור אפשר לראות אותן גדלות, מסתעפות, מתחלקות ומתאחדות. בתאים מסוימים הן מתחברות לרשת מסועפת שמשתרעת על פני עשרות מיקרומטרים. כך קשה לומר איפה מסתיים מיטוכונדריון אחד ואיפה מתחיל הבא, וקשה גם לספור אותן.
המיטוכונדריות משחררות את האנרגיה הכימית שאגורה בגלוקוז ובחומרי מזון אחרים ומשתמשות בה כדי לייצר ATP. התהליך הזה, שנקרא נשימה תאית, צורך חמצן ומפיק פחמן דו-חמצני כחומר פסולת. הפחמן הדו-חמצני שאדם נושף מגיע מהתגובות האלה.
בכל מיטוכונדריון יש שני קרומים. הפנימי מקופל לרכסים שנקראים קריסטות, שנותנים לו יותר שטח פנים לייצור ATP. תאים שזקוקים להרבה אנרגיה, כמו תאי שריר, מכילים הרבה מיטוכונדריות.
השם בא מהמילים היווניות ל“חוט” ול“גרגיר”, שתי הצורות שהמיטוכונדריות לובשות. המדען הגרמני קרל בנדה טבע אותו ב-1898. בשנות השישים מצאו מדענים שלמיטוכונדריות יש דנ״א משלהן וריבוזומים משלהן, המכונות שבונות חלבונים.
כשהדנ״א של המיטוכונדריות פוענח ב-1976, התברר שהוא דומה לדנ״א של חיידקים. הממצא הזה תמך בתיאוריה האנדוסימביוטית, שהציעה לין מרגוליס. לפי התיאוריה, המיטוכונדריות החלו כחיידקים שנבלעו בידי תא אחר והמשיכו לחיות בתוכו.